לבובטייל האמריקאי, או ינקיבו, אין אב קדמון רשמי, בניגוד לגזעים ידועים רבים אחרים. בתחילת שנות השישים, בדרום אריזונה, בארצות הברית, בסמוך לשמורה ההודית, מצאו בני הזוג סנדרס חתלתול עם זנב ושמו קרא לו יודי. כשגדל, הם התאימו אותו לסיאמי של מישה. גורי הזנב הקצר שלהם הגיעו אז לפלינולוגים. כך הופיע זן הבובטייל האמריקאי.
מראה חיצוני
לבובטלים אמריקאים יש גודל גדול למדי, צמוד, שרירים מפותחים וזנב קצר ונייד, האופייני לגזע זה. החזה רחב ועמוק, הגב ישר, השכמות מעט בולטות. ראשו של ינקיבוב רחב, בצורת טריז, המצח קמור, האף באורך בינוני, עצמות הלחיים בולטות מעט. הלוע כמעט מרובע, קצר, הסנטר רחב, מעט מעוגל, וזה מורגש בצפייה בפרופיל. האוזניים המונחות לרווחה ומוטות מעט קדימה הן באורך בינוני, העיניים גם מסודרות רחבות ומעט סגלגלות או בצורת שקדים.
צווארו של הבובטאיל האמריקאי באורך בינוני וחזק. הגפיים בפרופורציות, שריריות כמו שאר חלקי הגוף. הרגליים האחוריות ארוכות במקצת מהקדמיות, צורתן עגולה, בין האצבעות, בדרך כלל ניתן לראות ציציות קטנות של שיער בולט. הזנב הקצר מעוצב כמו מברשת או מברשת.
צמר וצבע
בבובלטים קצרים שיער המעיל קפיצי, יש מעיל תחתון רך, בבוביילים חצי שיער ארוכים הוא צפוף, מדובלל, ויש גם מעיל תחתון רך. צבעי החתולים מגזע זה יכולים להיות שונים מאוד.
לְטַפֵּל
ינקים אוהבים ללכת ולשחק באוויר הצח וזקוקים לטיפוח תקופתי. לקיחת מוטציה בצורת זנב דליל מובילה לעיתים לבעיות בריאות.
אופי
חתולים מזן זה עליזים וטובי לב, הם אוהבים אנשים. קל להכשיר אותם, להסתדר טוב עם ילדים ולהסתדר טוב עם בעלי חיים אחרים. בוביילים אמריקאים נקשרים בקלות לבעליהם ודורשים מהם חיבה הדדית.
