סיפורו של האצ'יקו כל כך מפורסם ופופולרי ביפן שהוא נלמד לילדים במשך עשרות שנים כדוגמא למסירות ונאמנות לחתור אליו. שני סרטים נוצרו גם על הכלב הזה, אחד יצא בשנת 1987 והשני בשנת 2009.
חייו של האצ'יקו לפני הטרגדיה
האצ'יקו הוא כלב אקיטה אינו יפני. פירוש שמו הוא "שמיני", ובניגוד ל"שביעי "(ננה), מסמל אושר. האצ'יקו נולד במחוז אקיטה ב -10 בנובמבר 1923. האיש שבחוותו נולד הגור הזה נתן אותו לאונו הידסבורו, פרופסור לחקלאות שלימד באוניברסיטת טוקיו בשנת 1924.
האצ'יקו התרגל מהר מאוד לאדונו החדש. הוא ליווה אותו לתחנת שיבויה, משם יצא אונו לעבודה, ואחרי תום יום העבודה הוא פגש אותו בכניסה לאותה תחנה והלך הביתה עם הבעלים. נוסעים שלקחו את הרכבת של הפרופסור מדי יום, כמו גם עובדי תחנה ואנשי מכירות, היו רגילים לראות תמיד את הפרופסור וכלבו יחד.
ב- 21 במאי 1925 פרופסור אונו לא שב לביתו. כשהיה באוניברסיטה הוא לקה בהתקף לב והרופאים לא הצליחו להציל אותו. באותו יום האצ'יקו לא המתין לאדונו. הוא נשאר בתחנה עד הערב, ולאחר מכן נסע לבלות במרפסת לבית הפרופסור.
איך האצ'יקו מת
קרובי משפחתו וחבריו של פרופסור אונו ניסו לקחת את הכלב הביתה כדי לטפל בו, אך האצ'יקו רץ לתחנה כל יום ונשאר שם, וחיכה לאדונו. הנוסעים והעובדים בתחנת שיבויה נודעו במהרה על מה שקרה לאונו. הם הבינו שאי אפשר עוד למצוא בעלים אחר עבור האצ'יקו ונדהמו מנאמנותו של הכלב, שבילה זמן רב מדי יום במקומו הרגיל בתקווה שהפרופסור יחזור בקרוב. אנשים האכילו את האצ'יקו, הביאו לו מים, דאגו לו.
בשנת 1932 למדו עיתונאים את סיפורו העצוב של הכלב, וסיפורו של האצ'יקו הופיע בעיתונים. שנתיים לאחר מכן הוקמה אנדרטה לחברו הנאמן של פרופסור אונו, והכלב עצמו נכח במהלך התקנתו. למרבה הצער, במהלך המלחמה מונומנט זה הותך, אך בשנת 1948 הוא הוקם והותקן שוב.
סיפורו של כלב, הממתין בנאמנות להחזרת בעליו, כבש את ליבם של היפנים. מאות אנשים הגיעו לתחנת שיבויה לראות את הכלב במו עיניהם.
האצ'יקו חיכה לאדונו בתחנה כבר 9 שנים. הוא נפטר במרץ 1935. בין הגורמים למותו ניתן למנות סרטן בשלב האחרון והדבקה בתולעי לב בפילריה. בשלב זה סיפורו התפרסם כל כך עד שהאבל הוכרז ביפן, ולאחר שריפת הגופות, האצ'יקו עצמו נקבר במקום של כבוד בבית קברות לחיות מחמד.
